יפעת השתתפה בסדנת "החופש להיות" לפני קצת יותר משנה.

לפני כמה זמן, קבענו פגישה משותפת. שמחתי לראות אותה כל כך...

התמלאתי סיפוק לראות את הצמיחה שלה, את החיוך הרחב שהחליף את המבט האחר

שפעם היה לה בעיניים.

היא סיפרה לי כמה טוב עשתה לה הסדנא, כמה שינויים הצליחה לעשות בגישה שלה לדברים,

כמה השתנו התגובות להתרחשויות בחיים, כמה היא מצליחה לראות דברים אחרת.

וזה טוב... אבל לא תמיד מספיק.

היא אמרה לי שלפעמים היא מתוסכלת מהקושי שלה לוותר על ההרגלים הישנים, על

האוטומטים שעוד "קופצים" בעיקר כשהיא נדרשת לא לקחת משהו באופן אישי או

להפסיק את ה"סרטים" בראש או כשהיא שוב תופסת שהיא עושה הרבה מעבר לכפי יכלתה,

בעיקר במה שקשור למשפחה.

כן, אין ספק שתבניות עקשניות יש לנו במערכת האמונות שלנו...

הרבה פעמים למרות ההסכמות, אנחנו מצליחים להבין רק לאחר מעשה ולא פעם זה מתסכל.

"לפעמים יש לי המון ציפיות מעצמי, כמו למשל להצליח תמיד לקיים את ההסכמות...

אבל היומיום שוחק את הידע הזה ולא תמיד יש לי עם מי לחלוק".

"אני יודעת", היא אמרה לי,

"שאם הייתי מצליחה ליישם את ההסכמות בצורה מדוייקת יותר,

כל מערכות היחסים בחיי היו משתנות.

אין לי ספק שזה בדיוק מה שהיה גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי".

"איך בא לי לחזור לקבוצה שכולם מדברים באותה שפה,

שיש מי שיבין ומי שיכוון...

תגידי, לא אמרת שאת מתכננת מתישהו המשך?"

אז זהו, שכן...!